מדוע לא "כל החטופים תמורת כל האסירים"?

במאמר שראיתי ב"ג'רוזלם פוסט", (28 באוקטובר) נאמר שייתכן שחמאס הביעה נכונות לשחרר את כל בני הערובה הישראלים בתמורה לכל הפלסטינים הכלואים בישראל. התגובה הישראלית הייתה שלילת אפשרות זו על הסף.

זו כמובן תגובה טבעית לחלוטין. חמאס הינה ארגון טרור רצחני. אי אפשר ואסור לסמוך עליה. עם זאת, אני חושד שכמו בכל כך הרבה דברים אחרים הנוגעים למלחמה הזו, ישראל עיוורת מזעם (אולי גם קצת פחד?) ואני בספק אם התקיים דיון רציני כלשהו בנוגע לאפשרות של עסקה שכזו.

בואו נניח שיש כ-5,000 אסירים פלסטינים, וש-2,000 מהם הם רוצחים של ממש, עם דם ישראלי על הידיים. המספרים האלה אינם מדויקים במיוחד, אבל לעניינו הם אמורים להספיק.

עכשיו בואו ונאמר מדוע ישראל אינה צריכה להסכים לעסקה שכזו?

• חמאס רצחה אלפי ישראלים חפים מפשע. קבלת כל סוג של מחווה על ידה - צינית או אותנטית - תחסל את מעמדנו במזרח התיכון ותסמן לכל אויבינו שאנו חלשים אפילו יותר ממה שחשבו.

• מדובר במספר מטורף של מחבלים שיחזרו לדרך טרור. רבים מהם עברו אינדוקטרינציה נוספת בכלא. אנחנו נשחרר את הגרועים שבגרועים רק על מנת שיצטרפו מחדש לחמאס. נכפיל את מספר הלוחמים שלהם במו ידינו.

• זו מלכודת, לחמאס אין כל כוונה להגיע להסדר. כניסה למו"מ שכזה רק תגרום לנו להיראות טפשים.

אלו טיעונים מצוינים, אולם האם הם באמת מייצגים מערך שיקולים מקיף או אולי רק את הצורך האינסטינקטיבי להילחם ולהתנגד לאויב שלא רק פגע בנו, אלא גם השפיל אותנו?

בואו לא נברור מילים, לפני כמה שבועות הגיעה לגבול חבורה של טרוריסטים, לא מאומנים במיוחד ולא מצוידים במיוחד, הרסו את מערכות ההגנה הסופר-מתקדמות שלנו, הונו את גופי המודיעיו האגדיים שלנו, וטבחו אלפים מאתנו לאור יום. אני מעז לומר שאחרי תקרית כזאת, מעמדנו במזרח התיכון מאד מאד ברור, והוא לא גבוה במיוחד. זה לא סוף הסיפר מבחינתנו, אבל כל סוג הרתעה אותו חשבנו שיש לנו, כבר איננו, וכנראה שנצטרך לבנות את ההרתעה מחדש, כנראה באופן שונה מבעבר. יתר על כן, האיומים המרכזיים על מדינת ישראל - בעיקר איראניים או איסלאמיים, או שניהם - הבהירו בצורה חד משמעית שהם פשוט לא מפחדים מאיתנו. או שטיפלנו בבעיה בצורה לא מוצלחת או שאולי האויבים שלנו חסינים מפחד; זה לא מאד משנה. במהלך 20 השנים האחרונות, הובהר לנו היטב כי הרג והשמדה אולי מעכבים את היריב, אבל לא באמת פוגעים בנחישותו וכוונותיו.

המסקנה, אם כך, היא שלגבי הפגנת כוח, משא ומתן על בני ערובה יהיה רק הקינוח בארוחה עשירה מאוד, ויקרה מאד, שאת רובה כבר אכלנו.

הרתיעה מלשחרר מספר רב של טרוריסטים לחופשי, מובנת, אבל אני מאמין שהיא נובעת מכמה תפיסות שגויות. הראשונה שבהן הינה שחמאס, או חיזבאללה לצורך העניין, מהווים סיכון משמעותי, ברמה הצבאית, למדינת ישראל. לטעמי, מדובר בשגיאה בוטה. מדובר בארגוני טרור, המסוגלים להטריד את ישראל ולגרום סבל רב לאוכלוסיה האזרחית, אך הם אינם מסוגלים, בשום אופן, להכות את ישראל בכל סוג של עימות צבאי. נקודה. כל קמפיין ה"אנחנו ננצח" שמתקיים עכשיו בישראל מחמיר את התפיסה המוטעית הזו עוד יותר. מעולם לא הפסדנו, לעולם לא נפסיד - בחזית הצבאית - לאויבינו הנוכחיים. רשמו זאת לפניכם וזכרו זאת כאשר איזה עיתונאי או פוליטיקאי היסטרי מנסה לומר לכם אחרת. וכך אנו מגיעים לעיקר: אף מספר של מחבלים חופשיים לא ישנה, לעולם, את האיזון האסטרטגי בין ישראל לחמאס. מדובר אולי בלוחמים בעלי מוטיבציה גבוהה, לפעמים בעלי כישורים ייחודיים, אבל לא מעבר לכך. חיילים רגליים בצבא מאולתר, שמלכתחילה לא סבל מבעיות כוח אדם. יש כ-2 מיליון בני אדם ברצועת עזה, רובם המכריע מתחת לגיל 30 ללא עבודה או תכניות לעתיד. בואו נניח שהוספת עוד 5000 אנשים למאתר הגיוס המדהים הזה לא תביא לשינוי דרסטי. ודרך אגב, אנחנו לא צריכים לשחק הוגן. הרתעה? מצוין! בואו נשחרר את האסירים האלה לרצועת עזה, ונוודא שאף אחד מהם לא ישרוד את המלחמה הזו. בהחלט לא הפתרון המקובל עלי באופן אישי אולם עדיף בהרבה מכל נאום או איום.

מדובר, ככל הנראה, במלכודת, בפיתיון, בתעלול פסיכולוגי. חמאס למדה עם השנים את ערכם העצום של בני ערובה ולעולם לא תוותר עליהם בקלות שכזו. חמאס, ככל הנראה, תשתמש בכל תרגיל אפשרי על מנת לסחוט, לאיים ולהשיג רווחים תקשורתיים מבלי לבצע עסקה. אולם מי אמר שאנחנו חייבים לשתף פעולה לכל אורך הדרך? יצאנו למלחמה, בלי שום ערבות לכך שהחטופים לא יירצחו. מדוע? כי אנו מאמינים שזהו הפתרון הנכון. קיום משא ומתן על בני ערובה - אמיתי או מזויף - אינו אמור לשנות את סדרי העדיפויות. אם חמאס תנסה לשטות בנו בהבטחות שווא, פשוט נעצור את המשא ומתן, אולם לסרב מראש? למה? כי אנחנו מפחדים שישטו בנו, או יתמרנו אותנו לעמדה לא נוחה? הכרזנו מלחמת השמדה על חמאס. בואו ונהיה מספיק בטוחים בעצמנו שקצת אי נוחות תקשורתית לא תצליח לעצור אותנו.

ועכשיו לעניין האמיתי. לא ויכוח, לא משחקי היגיון טקטיים, אלא משהו מהלב. הלב שלי, ובתקווה גם שלכם.

אנחנו מרגישים שהמלחמה הזו היא סוף העולם כי היא מתרחשת ממש בסמוך לסוף העולם האמיתי - העולם הישראלי המוכר לנו. אנחנו כל כך קרובים לחיסול עצמי, עם או בלי עזרה של חמאס, שהכל מרגיש נורא. המלחמה רק קירבה אותנו עוד סנטימטר אל פי התהום אבל לא יותר. את רוב העבודה עשינו - ואנחנו ממשיכים לעשות - בעצמנו. אנחנו לא "מפסידים" לחמאס או לחיזבאללה או לאף אחד אחר בשל עוצמתם או נחישותם. אנחנו "מפסידים" כי אנחנו שבורים ואבודים. איבדנו את האמון בהנהגה, במדינה, ובעיקר באחינו הישראלים. אנחנו ממורמרים וחשדנים וסוגי הדלק היחידים שנותרו לנו הם שנאה ופחד. ביום יום אנחנו מכוונים אותם איש נגד רעהו, אבל מדי פעם אנחנו מוצאים את ההזדמנות להתאחד ולשנוא מישהו אחר, מתוך מחשבה שאם רק ננצח אותו - את העמלקי התורן - הכל יהיה בסדר. משא ומתן עבור בני הערובה לא ישנה את המצב העגום הזה. החזרתם - גם במחיר של אגו ושל ביטחון - לא תגרום לאף אחת מהבעיות שלנו להיעלם. אבל אולי תהיה זו תחילתו של הסכם חדש, בינינו: קודם כל אנחנו, אנחנו אחד, אנחנו הכל.